החלטה בתיק ת"א 28476-10-11

1.         דיון בטענות לסילוקה על הסף של תביעה שהגיש התובע, בגדרה הינו עותר לביטול פסק דין שניתן ביום 24/10/06 בתיק 1026/04, ביטול הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים לאחר פסק הדין במסגרת הדיון בערעור, וביטול פסק הדין המשלים מיום 10/2/11. פסק הדין ופסק הדין המשלים ניתנו בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות של התובע. בתביעה נטען כי יש לבטלם הואיל ופסקי הדין פוגעים, שלא כדין, בזכויותיו הקנייניות של התובע.

            כדי להבין את הטענות אפתח בתיאור הרקע ולאחר מכן אתייחס לטענות התובע.

רקע

2.         התובע ובני משפחתו היו בעלים של מקרקעין הידועים כגוש 12166 חלקה 21 בערערה (להלן: "חלקה 21"). התובע היה רשום כבעלים של 1/8 חלקים בחלקה 21.

3.         בשנת 1961 נערך ונחתם הסכם חליפין בין בני משפחת התובע לבין הקרן הקיימת לישראל (להלן: "הקרן הקיימת") ולפיו התחייבו בני משפחת התובע להעביר לקרן הקיימת זכויות במספר חלקות ובהן חלקה 21 ובתמורה אמורה הייתה הקרן הקיימת להעביר לתובע ובני משפחתו זכויות במקרקעין אחרים (להלן: "הסכם 1961"). בעת חתימת הסכם 1961 היה התובע קטין.

4.         ביום 6/10/1978, חתם התובע על ייפוי כוח בלתי חוזר ולפיו התחייב להעביר לנתבע 1 (להלן: "חמזה") חלק מזכויותיו בחלקה 21 (שטח של 3,000 מ"ר) (להלן: "הסכם חמזה"). שתי העסקאות, הסכם החילופין מ- 1961 והסכם חמזה משנת 1978 לא הסתיימו ברישום.

5.         בשנת 1987 הגישה הקרן הקיימת תובענה בדרך של המרצת פתיחה כנגד התובע ובני משפחתו (המ"פ 798/87) ובה עתרה לאכוף את הסכם 1961.

            בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על פי הסכם הפשרה שונו תנאי הסכם 1961 ותמורת העברת זכויות במקרקעין שונים, ובהם חלקה 21, התחייבה הקרן הקיימת להעביר לתובע ובני משפחתו חלקות מקרקעין שונות, שאינן זהות לחלקות שאותן התחייבה להעביר על פי הסכם 1961.

6.         מהסכמות אלו התברר כי קיימת תחרות בין עסקאות נוגדות; מחד עסקת המכר בגדרו של הסכם חמזה  לפיה הועברו חלק מהזכויות בחלקה 21 לחמזה ומנגד הסכמי החליפין מ - 1961 ומ - 1988 לפיהם הועברו הזכויות בחלקה 21 לקרן הקיימת. במצב דברים זה הגיש חמזה את תביעתו בתיק 1026/04 בה עתר לקבוע כי זכויותיו בחלקה 21 עדיפות. הקרן הקיימת מצידה טענה כי רכשה את הזכויות כבר בהסכם 1961 ולכן זכויותיה עדיפות ולחלופין כי יש להעדיף את זכויותיה על פי הסכם 1988 בשל מחדלו של התובע לרשום הערה על פי הסכם חמזה. עוד טענה הקרן הקיימת כי אם ייקבע שזכויותיו של חמזה עדיפות על זכויותיה הרי שיש לצמצם את היקף המקרקעין שעליה להעביר לתובע לפי הסכם החליפין מ - 1988. הקרן הקיימת שלחה הודעה לצד שלישי לתובע.

7.         הדיון בתיק 1026/04 התקיים בפניי. במסגרת ההליכים הוצגו בפניי אישורי מסירה של כתב התביעה ושל ההודעה לצד שלישי לתובע (ראו פרוטוקול מיום 17/4/05). התובע לא הגיש כתבי הגנה ולא התייצב לדיונים השונים.

            בסופו של יום ולאחר שמיעת ראיות ניתן ביום 24/10/06 פסק דין בתובענה. בפסק הדין נקבע כי אין להסכם 1961 תוקף והואיל ונערך בעת שהתובע היה קטין ולא ניתן לו אישור בית הדין השרעי כנדרש על פי דין ועל פי ההסכם עצמו. עוד קבעתי כי הסכם חמזה ולפיו רכש חמזה את הזכויות הינו תקף. קבעתי גם כי הסכם 1988 הינו תקף, אולם, הואיל והסכם חמזה  קדם לו בזמן, הרי שזכויותיו של חמזה גוברות על זכויות הקרן הקיימת.

בהתאם, קיבלתי גם את טענות הקרן הקיימת בהודעה לצד שלישי והוריתי כי היקף הזכויות במקרקעין שיועברו לתובע על פי הסכם 1988 יצומצם. בסעיף 63 לפסק הדין קבעתי כי הקרן הקיימת תמנה שמאי שיעריך את שווי הזכויות בחלקה 21 המועברת לחמזה ויקבע את שווי הזכויות שיופחתו מהחלקות המועברות לתובע בהסכם 1988.

8.         על פסק הדין הוגש, על ידי הקרן הקיימת, ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 10248/06). במסגרת הדיון בערעור הושג הסדר פשרה. על פי הסדר הפשרה יועברו לחמזה רק 2,000 מ"ר מחלקה 21 (במקום 3,000 מ"ר). בתמורה יקבל חמזה 1,000 מ"ר מתוך המקרקעין שהייתה אמורה הקרן הקיימת להעביר לתובע על פי הסכם 1988 (להלן: "הסכם הפשרה").             הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. לצורך ביצוע הסכם הפשרה הוחזר הדיון לבית משפט זה למינוי שמאי.

לאחר שמונה שמאי ניתן פסק הדין המשלים. בפסק הדין המשלים נקבעו הוראות בדבר צמצום הסכם החליפין מ- 1988 והעברת זכויות לחמזה.

ביום 28/6/2011 הגיש התובע בקשה לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 10248/06, בה עתר לביטול פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11/5/09 שאישר הסדר הפשרה, ולהורות על עיכוב ביצוע. ביום 14/8/11 ניתנה החלטת בית המשפט העליון הדוחה את בקשת הביטול. בית המשפט העליון ציין כי הוצגו אישורי מסירה הן של כתבי הטענות בבית המשפט המחוזי והן של הודעת הערעור לבית המשפט העליון. על כן נקבע כי התובע איחר את המועד לבקש את ביטול פסק הדין מחמת אי התייצבות.

            עוד ציין בית המשפט כי טענותיו של התובע כנגד הסכם הפשרה שהושג בבית המשפט העליון, אינן אלא טענות כנגד פסק הדין בהודעה לצד שלישי ועל כן הוסיף כי "[...] ככל שלמשיב (התובע - ר' ס') יש טענות בעניין ההמצאה בבית המשפט המחוזי או בעניין מסקנותיו של בית המשפט המחוזי היה עליו לפנות בהליכים המתאימים בעניינים שכאלו; הוא לא עשה כן" (פסקה 9).

9.         בעקבות החלטה זו הגיש התובע את התביעה בתיק הנוכחי. בתביעתו עותר התובע לשלושה סעדים: ביטול פסק הדין מיום 24/10/06 בתיק 1026/04; ביטול הסכם הפשרה שהושג בבית המשפט העליון וביטול פסק הדין המשלים מיום 10/2/11.

10.        בתביעתו טוען התובע כי "ניהול ההליכים בתיק זה על ידי הנתבעים נעשה בחוסר תום לב, הם פעלו לאורך כל הדרך בהיעדרו של התובע ובהתעלמות ממנו" (סעיף 6 לכתב התביעה).

התובע טוען כי לא זומן לדיונים השונים וכי לא התבקשה הסכמתו להסדרים הדיוניים והמהותיים. התובע מוסיף וטוען כי משמעות פסקי הדין והסכם הפשרה הינם פגיעה בזכויותיו הקנייניות וצמצום זכויותיו על פי הסכם 1988.